fbpx

מכתב אהבה ל-הודו

היית האהבה הראשונה שלי, הודו. גיל 21, באותו ערב בו השתחררתי מהצבא כבר הייתי בדרכי אלייך – ולא אכזבת.

היית משהו שונה מהאהבות הקודמות שלי – היית עולם אחר, עולם שלישי, ואהבתי את זה.

את האותנטיות, את המאסלה, את החיוך שלך אפילו שאת מרוויחה פחות מ-דולר ליום, אהבתי את הבלאגן והפיח, והפקק האנושי באמצע דלהי. ג'יפור, אגרה, דלהי ואחרות – כולן פנינות. ההיסטוריה, המקדשים, האלים, התרבות, הצלילים, הטעמים והריחות – הם כולם India.

זכרונות רבים נצרתי בליבי, ובמצלמתי. מדי פעם הייתי חוזר אלייך בתמונות, ובסיפורים לחברים.

נפרדנו כמה שבועות אחרי, ונשבעתי לחזור, אחרי שנגדל, נתפתח.

והנה חזרתי, פעם אחת, שניה ושלישית – ומה שקיוינו תהפוך להיות אהבה גדול, בדומה לרומן שלי עם איסלנד, קובה או יפן … אבל זה לא קרה.

בכל ביקור את עושה אותי חולה. לפעמים זו הבטן, לפעמים זה הגרון. המים הלא נקיים דיים, או המזגן בחדר שאי אפשר לכבות.

הקרסוליים נקועות ממדרכותייך השבורות, או הלא קיימות, בדיוק כמו לפני 16 שנה – דבר לא השתנה.

ובמקום בו הייתה תקווה אני כעת מוצא בידוק בטחוני בכל פינה, רנטגן ומגנומטר, וחיילים בעמדות מבוצרות עם תתי-מקלעיים מקבלים את פניי בשדה התעופה.

האנשים אותם אנשים – נחמדים, ומחייכים, חרוצים וחכמים – אני פוגש אותם בכל מקום בעולם – מאוסטרליה דרך דובאי וסן פרנסיסקו, מפתחים את העתיד, תורמים לעולם מהידע והחריצות שלהם.

ואז אני חוזר ל-מומבאי וקשה לי לקבל את מיליוני האנשים שחיים ב-סלאמס, ללא קורת גג, ללא אוכל וללא תקווה. בדיוק כמו לפני 16 שנים, רק כפול במספר.

אני הולך ברחובותייך, אלו היוקרתיים, אני לן במלונות, אלו עם ה-5 כוכבים ומחפש את המדרכה הלא שבורה, את הרחוב המואר, את פח האשפה אליו אני יכול להשליך בקבוק שתיה במקום על הרצפה. רציתי לתת לך מכספי, לקדם את הכלכלה – אבל את כרטיס האשראי שלי, את מסרבת לקבל.

את פקוקה, ומבולגנת, זיהום האוויר מסתיר לך את השמש, וחוסם את הריאות – ולי זה נראה שלך כבר לא אכפת, השלמת עם המצב.

אולי אני אשם, אולי יש לי ציפיות גבוהות, אבל הפעם אני באמת מרגיש ש-'זו את, לא אני'. את צריכה להשתנות, לנטוע תקווה בילדים עם העפיפונים, להשלים מדרכה אחת, ולהאיר את רחובותייך.

שימי פחים לאורך הטיילת אלו יחסכו מהים את האשפה, ותאפשרי לי לקנות קפה בכרטיס אשראי ולקדם את הכלכלה.

אני אוהב אותך הודו, אבל לא בגלל המדינה, אלא בזכות האנשים.

בואו לטייל איתי Where is Dean – איפה דין

 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *