כך נשדדתי. סוף סוף

עודכן ב: 3 מרץ 2018

זה לקח 25 שנים של טיולים, 66 מדינות והנה זה קרה – נשדדתי. עם סכינים, קצת אלימות, ומצלמה שלא תשוב. סרייבו, בוסניה, יום ראשון, שבע עשרה לאפריל, שנת אלפיים ושש-עשרה.

אני נשאל רבות אם נשדדתי או חוויתי דבר אחר נורא, והתשובה היא תמיד “עדיין לא”. אך מעולם לא חשבתי ‘לי זה לא יקרה’, אלא יותר בכיוון ‘מתי זה יקרה’.

לא ציפיתי לזה, ובטח לא יחלתי לזה – אבל ידעתי שזה יקרה, שילוב של הזמן הלא הנכון במקום הלא נכון. שמעתי סיפורים רבים ממטיילים שפגשתי בדרך, ההוא נשדד עם אקדח, לאחר הצמידו סכין, עוד אחד נשדד במונית.


שלא כמו יוליה. לא נשדדתי לאור יום במרכז פריז, ובשונה מ-איתן, לא נשדדתי ברחוב הומה אדם בארגנטינה. השוד שלי היה קלאסי, אמצע חורשה, מחוץ לעיר, בהרים המקיפים את סרייבו, בוסניה והרצגובינה. זה קורה. וכל מטייל ותיק יודע מה לעשות – להימנע מאלימות, לתת את הכסף (או המצלמה), לדווח למשטרה, ולהמשיך בחייך (או לאכול גלידה. מה שאני עשיתי). שאתה שנתיים בדרכים – אתה יודע ש-שוד ממתין לך איפשהו בעולם.


ושוד שהיה, כך היה:

הטיול בסרייבו התחיל יותר טוב מרוב המקומות אליהם אני מגיע – בשעת לילה מאוחרת הגעתי להוסטל Seven Heaven, לאחר שבעל ההוסטל, אחמד, נתן לי טרמפ משדה התעופה. אין מילה יותר טובה מ”בית” בשביל לתאר את ההוסטל – נקי, מרווח, מיטות נוחות ו-חדרי אמבטיה שלרוב רואים במלונות בוטיק חמישה כוכבים. על אף שהיה כבר אחת לילה החלטתי לצאת לסיבוב ברים, בכדי לאמת את הסיפורים החיוביים על חיי הלילה של סרייבו. הברים מלאים עד אפס מקום, בר אחרי בר, מוזיקה מקומית מעורבבת עם מערבית, תיירים ומקומיים ששותים ורוקדים יחד. שתיתי, שוחחתי עם כמה מקומיים ותיירים וחזרתי לישון.



את הבוקר הראשון התחלתי בסיור מודרך בעיר, אחד מאותם סיורי-חינם שניתן למצוא בערים רבות, ואני מאוד ממליץ (לא לשכוח לתת טיפ). במהלך הסיור שוחחתי עם רוב המשתתפים בסיור, ובסיומו, חברתי לשלוש בנות ועצמאית הגענו אל אזור מסלול מזחלות הקרח – יעד תיירותי הנמצא על ראש ההר, ומשמש זכרון עצוב, מוזנח, ומלא בגרפיטי לאולימפיאדת החורף ב-1984, ותזכורת למצור אותו חוותה סרייבו כמעט עשור לאחר מכן.

הדרך חזרה (אחת מהדרכים) עוברת בשביל מתפתל היורד אל העיר. דרך ירוקה, עם נוף מרהיב לסרייבו העיר ופסגות ההרים המקיפות אותה. ובאותו הרגע שעצרנו לצלם, זינקו לעברנו שני בחורים בוסנים, בסביבות גיל ה-20+, אוחזים בסכינים. הם הדפו אותנו אל הקרקע. בחור אחד ריכז את מאמצו בשלוש הבנות, לקח את התיקים שלהן, והשאיר לאחת חתך ביד. הבחור השני התלהב ממני יותר, ונלחם איתי על הקרקע, תוך כדי נפנוך סכין וצעקות ‘give me money’. זרקתי את הטלפון הנייד והארנק אך תוך שיחים שהיו בצד, והוא המשיך להתרכז במצלמה שלי (בצדק), וניסה לקחת גם את תיק הגב. אין טעם להסתכן בפציעה פיזית, ולוחמה מול צעירים שאין להם מה להפסיד, במדינה בה ל-60% מהצעירים אין עבודה. אחרי קצת הדיפות בהן הוא לא ויתר - הרפתי מהצלמה. הספקתי לראות את המצלמה שלי רצה אל מקום אחר, הרחק ממני. והם שניהם נעלמו אל אחד החורשה. באסה.

אני מבואס, הבנות רועדות – חזרנו למעלה במעלה השביל. אני נותרתי עם תיק הגב פלאפון וארנק. ואילו מהבנות נלקח הכל – תיקי גב שבתוכם דרכונים, מצלמות, וטלפונים ניידים. חזרה בקרבת מסלול מזחלות הקרח היו שני שוטרים, סיפרנו את שארע, אך בי לא הייתה תקווה גדולה שכן מסיפורים ששמעתי – ידעתי שהסיכויים להתאחד עם המצלמה שלי אפסיים וכנ”ל לגבי תפיסת העבריינים. בליווי השוטרים חזרנו למקום הפשע, סרקנו את השבילים, ולשמחתנו – מצאנו את רוב תכולת התיקים זרוקה בצד הדרך. יש דרכונים. יש ארנקים חצי ריקים. אין מצלמה (בצדק).

אחמד, בעלי ההוסטל, הצטרף אל המקום, בשביל לסייע לנו בתרגום, ולמסור את הפרטים בחקירת המשטרה. מעבר לרמת האירוח בהוסטל, אחמד עזר לי ולבנות בצורה מדהימה, ליווה אותנו לאורך התהליך המשטרתי, ואירח את הבנות בהוסטל ללא תמורה. יש אנשים טובים בבוסניה. ואין מילים לתאר כמה אחמד סייע ועזר לי, עוד בכלל לפני קרה מה שקרה.

מסרתי פרטים במשטרה במשרדו של שוטר שלא הפסיק לעשן, נערך מסדר זיהוי קצר לשני חשודים שלא הניב דבר, שכן בעת האירוע הם חבשו כובעים, ומשקפי שמש, ויצאתי את התחנה שבידיי מסמך משטרתי המאשר שנשדדתי. אחת מהעסקאות הגרועות שעשיתי בחיי – מצלמה תמורת דף נייר.



למשך כמה דקות עברו בי מחשבות על לצאת מבוסניה, לדלג אל היעד הבא, או לקפוץ למנוחה בלונדון – אבל לא נתתי לרעיונות הגרועים הללו להטריד אותי יותר משתי דקות, והחלטתי לדבוק בתוכנית המקורית שלי ולהישאר בסרייבו. אני והבנות המשכנו לגלידה, שכן זה היה התכנון המקורי עוד לפני השוד. הגלידה היית מצוינת ובמחיר של דולר ל-2 כדורים בגביע.

השוד הראשון שלי. זה לא נעים. זה לא כיף. וזה נזק כספי לא קטן. אך אני מקבל את זה בהבנה. והכרה שאת הנעשה אין להשיב ובתקווה ששני הבחורים הצעירים ייחו חיים עלובים לנצח. אני לא אתן לאירוע בודד, גם לא לשניים – להשפיע על הרצון שלי לבקר בכל העולם, לפגוש אנשים משלל התרבויות ולהמשיך לחיות את החיים בדרך שאני כל כך אוהב. כפי שאדם שמאבד את עבודתו לא מפסיק לחפש עבודה. אני לא אפסיק לטייל ולצלם בגלל אותה החוויה.


“אם זה טוב – זה מצוין. אם זה רע – זו חוויה” – דברה אחת מתוך רבות שלפיהן אני חי את חיי המאושרים. איבדתי מצלמה, וכמה תמונות יפות של סרייבו, והרווחתי תשובה לשאלה “אם נשדדתי או חוויתי דבר אחר נורא”, יחד עם סיפור שיתווסף להרצאות הבאות.


אני ממשיך להסתובב בסרייבו, רוויות ההיסטוריה הכואבת, וההווה המאתגר. אפגוש מקומיים, אפגוש תיירים, ולראשונה, אטייל בחופשיות, מבלי לסחוב על הכתפיים מצלמה גדולה. טיילו בסרייבו. טיילו בכל מקום.  צאו לגלות את היופי של עולמנו, והתעלמו ממעט הרוע, שנובא מעוני, שנמצא בגבעות של סרייבו – הרוע הזה הינו טיפה בים.

צאו לגלות. ואם מישהו מציע לכם מצלמה מקצועית של Sony ב-100 דולר – זו המצלמה שלי.

.Go. Explore



0 צפיות
איפה דין?

נמרוד דין קיכל כאן. מאז 2014 אני חסר בית. מבחירה. נווד אשר מסתובב ברחבי העולם, מכיר אנשים, מגלה מקומות, ולוכד את הרגעים האלו בתמונות.

איפה דין?